וָיַחְפׂוץ

רבע לתשע. כדי לאסוף אותה בתשע וחצי הוא צריך לצאת עוד עשרים דקות. אין לו שום כוונה לאחר. כבר אמרו עליו בעבר שהוא לא מאורגן. גם להקדים לא בא בחשבון, אסור שחלילה יחשוף עד כמה הוא לחוץ.
דייקן! אף אחד לא נפל בדייט על דייקנות.

שימי התיז על עצמו מעט מהבושם המשובח ששמר לאירועים חגיגיים, זה שקנה לחתונה של בן דודו. הוא לא ייתן לאחד הבשמים הזולים שלו להכשיל אותו.
פעם בחודשיים-שלושה היא חוזרת לשוק הפנויים-פנויות והפרופיל שלה באתר שב לפעילות. אבל כל זה קורה לזמן קצר. מהר מאוד היא תופסת בחור חדש שיחמם את מיטתה עד שגם ממנו היא משתעממת וממשיכה הלאה.

יַקי היה אחד הגברים ההם. זה היה לפני קצת יותר משנה. כמובן שגם את ליבו היא שברה, אבל כאמור, זה לא יכול היה להיגמר בשום דרך אחרת. עבור שימי זו הייתה מתנה משמים כי את כל הידע שיַקי צבר הוא העביר לחברו הטוב.

במשך שבועיים הוא בנה את הערב הזה ימים, כשלמעשה כל חלקי הפאזל כבר צורפו בשבילו. הוא דיבר איתה שעות על הזמרים אותם אהבה שאת שירם אילץ עצמו לשנן, התחביבים שלה אותם למד לחבב, ומקומות הבילוי שאותם הכיר רק לאחרונה. הכל כדי לדחוק הצידה את המתחרים.

וכעת לאחר שנקבע הדייט נותר לו לעבור שני מבחנים אחרונים- הדייט הראשון והסקס שבא אחריו. יקי סיפר לו על זה. כל דייט ראשון שלה נגמר בין הסדינים ואם נמצאת ראוי, אולי תוכל להישאר.

שימי היה לחוץ. מצד אחד יקי עבר את המבחן, אז למה שהוא ייכשל? ועוד אחרי ששינן כל סטייה גדולה וכל שריטה קטנה שלה. מצד שני כבר שנתיים, על מי הוא עובד, שלוש שנים הוא לא שכב עם אף אחת.
"אולי בשביל סופי גם גבר חלוד נחשבת להרפתקה." גיחך לעצמו.

"שמעון!" שמע לפתע קול נשי קורא בשמו.

שימי זינק באוויר והסתובב לאחור, והנה דמות אישה עומדת במרכז החדר. כשליבו דופק במהירות בתוך חזהו, הוא הביט בעיניים מבוהלות באישה שמולו.

אך כל המחשבות מהיכן הגיעה אותה אחת וכיצד נכנסה לביתו נדחקו הצידה, שכן מעולם לא ראה מישהי כה יפה, לא בחיים ולא בסרטים.
עורה היה לבן כשלג ושיערה החלק כסוף ומנצנץ. בד לבן עטף את גופה ונקשר מעל כתפה הימנית, כדוגמת שמלות יוון העתיקה. נזר זהב מבהיק נח על מצחה.

"שמעון!" חזרה בשנית ואף ששפתיה נעו היה נדמה לשימי שהקול נובע מתוך ראשו שלו ומהדהד בין הקירות.

"כן…" שאל בחשש, מבולבל בעליל.

"שמע קולי, שמעון. לך אל החכמים היושבים בצפת ואמור להם את הדברים אשר אשים בפיך."

"מה?" שאל מבולבל אפילו יותר.

"לך אל החכמים היושבים בצפת ואמור להם את הדברים אשר אשים בפיך." חזרה הדמות.

שימי כבר חשב שהוא משתגע כשלפתע הבחין בזוג כנפיים מקופלות מאחורי גבהּ של הדמות.

"את, אה… סוג של מלאך או משהו כזה?"

"זמן רב מידי ישבו החכמים בצל. זמן רב טעו בדרכים כסוֹמים ללא יד מכווינה, ללא הדרכה. עליך ללכת ולהעיר אותם מהתרדמה בה שקעו."

"את רוצה שאני ייסע לצפת ואחפש שם חבורה של חכמים ואעיר אותם?"

"אל נא תירא, שמעון, כי אני אהיה לצידך ואנחה אותך לאורך המסע." אמרה בקולה הנעים שהיה נשמע כעת יותר כשירה או מנגינה.

"המסע?" שאל מביט סביבו. הוא הצליח להתנתק לרגע מן הקסם בו היה שבוי. "תקשיבי… אני לא יודע איך הגעת דווקא אלי וגם לא ממש הבנתי מה את רוצה שאני יעשה בשבילך… כאילו, אני מבין שאת בטח מישהי חשובה והכל, אבל האמת שבאת עכשיו בזמן הכי לא מתאים ובכלל כל הקטע הזה של צפת וחכמים… את גם ממש יפה. הייתי שמח לעזור לאחת כמוך, אבל…"

הדמות פרסה את זוג כנפיה האדירות שהגיעו מקיר עד קיר וצל כבד ירד על החלל הקטן. יתר המנורות דעכו והאור היחידי נראה כאילו בוקע מגופה של האישה העומדת מולו. היא נראתה מעוררת יראה ושימי הרגיש קטן וחלש מאוד לאומתה.

"כנראה שאינך מבין את כובד השליחות שהוטלה עליך." אמרה בקול חמור סבר שגרם לשימי להרגיש כילד שסרח.

"זה פשוט ש… את מבינה…" אמר שימי מנסה לברור את מילותיו, "יש איזו בחורה… אני בונה עליה כבר די הרבה זמן. ויש מצב שהיום זה היום. אם, נגיד, תחזרי מחר, נוכל לשבת ולדבר על איזה כוס קפה."

פניה של המלאכית התרככו וכנפיה חזרו והתקפלו מאחורי גבהּ. שימי הרגיש כיצד הביטחון חוזר עליו.

"שמעון," החלה לומר בקול מלטף הרבה יותר.

"שימי." קטע אותה, "כולם קוראים לי שימי."

"ושמעון הוא השם אותו נתן לך אביך, הלא כן?"

"אף אחד לא קרא לי ככה מאז חיה הגננת, וגם היא הייתה אומרת את זה בצורה מעצבנת כזאת ש…"

"שמעון, לכל דבר בעולם מועד ולכל דבר מקום. יש שעוד תגשים את רצונותיך, אך עתה עליך לקום וללכת אל המק…"

"ולך, יש לך שם?" קטע אותה בשנית.

הדמות זקפה סנטרה, "אני היא פָתוּניאל." אמרה במעין גאווה עצורה כשהגתה את שמה בשפתיה הוורודות. שימי חזר ובחן אותה. על אף שניסה לא יכל להעריך את גילה. היא נראתה צעירה ובוגרת בעת ובעונה אחת.
עורה היה ללא רבב כאילו זה עתה נוצרה אך בעיניה הכחולות השתקפה חכמה של עידנים רבים. גופה דק גזרה וכפות רגליה היחפות נוגעות- לא נוגעות ברצפתו המלוכלכת.

"השליחות אשר הוטלה אליך אינה סובלת דיחוי. יש להחזיר את הרועים לעדרם עוד הלילה. כל היתר היינו כאין וכאפס לאומתה."

שימי התנער ממחשבתו. הוא הביט בשעון שעל הקיר וראה שזמנו דוחק. למרות שעצם השהייה במחיצתה של אותה אחת גרמה לו הנאה רבה, אם הוא ימשיך להתעכב הוא יפספס את ההזדמנות שלו. ההזדמנות העומללה והיחידה שלו.

"לך קל להגיד." הוא אילץ עצמו לומר, "כמה זמן חיכיתם עם החכמים עד שהחלטתם להעיר אותם? לי יש ביד משהו ממשי. הלילה זה הולך להיות הלילה שלי! כבר יותר משנתיים אני מחכה לזה ולפי מה שיַקי אומר זה יקרה על בטוח. אני לא מתכוון לפספס הכל בגלל חבורת זקנים שהלכה לאיבוד."

פתוניאל הביטה בו בעיניה הכחולות ושימי הרגיש כי היא מסוגלת לראות דרכו. דרך הבגדים ודרך הבשר ממש אל תוך נבכי נפשו. מעולם לא הרגיש ערום וחשוף כל כך.

אז התחלף מבטה ונאורה בו חמלה. היא הרימה ידה והציגה בפניו פרי זהוב שהופיע יש מאין. "ממשיות, חומריות, מאז ומתמיד הייתה זו מנת חלקכם בעולם. תאוות בשרים שלא יודעת שובע."

שימי קטף מידה את הפרי ונגס בו. "וואו! מה זה הדבר הזה?" שאל כשטעם של אלף פירות הציף את פיו.

"זהו הפרי היחיד אשר לא זכיתם לו כאן על האדמה." אמרה ומבטה החמיץ. "התחוור לי כעת מדוע הוטלה משימה זו עלי. מבין? אתם אינכם היחידים העומדים בפני מבחנים."

"מבחנים?" תהה לעצמו בקול וקפא כשהדמות שלחה יד אחת אל מעבר לכתפה וחלקה העליון של השמלה השתחרר. זוג שדיים צעירים ומושלמים נחשפו בפניו. שימי הביט בפה פעור בחזה הזקור בעל הפטמות הבהירות.

"מה… מה את עושה?" הצליח לשאול בקול רועד כשאיברו מתקשה במהירות במכנסיו.

"רואה אני כי לא אצליח לשכנע אותך להקריב את אשר חשקה נפשך. תחת זאת אציע לך ברירה נוספת.

היא שלחה יד נוספת אל צידי מותנה ויתרת הבגד החליקה מטה אל הרצפה. שימי הביט קפוא ביצור המושלם העומד מולו וידע כי כל נשות העולם אינן אלא חיקוי זול של אותה אחת.

"אכן, גם אנחנו נוצרנו בצלמו." אמרה כאילו קראה את מחשבותיו. "כמעט." הוסיפה ונופפה קלות בצמד כנפיה.

שימי צעד צעד לאחור ובחן כלא מאמין את האישה הערומה שעמדה לפניו. זולת נזר הזהב שלמצחה לא לבשה דבר.
יפה, תמירה וגאה היא ניצבה מולו, פסל מעשה ידי אומן. אור חיוור בוקע מעורה הלבן. מתחת לחזהּ המושלם הוצגה בטן שטוחה עם טבור קטן במרכזה. ומתחת לבטן- איבר מין מסותת חף מכל שיער. יופי שכזה לא ניתן לבני תמותה רגילים וכל מחשבה אודות סופי שלו נעלמה כלא הייתה.

"אז, בעצם, את אומרת לי שבמקום שאני ישכב עם סופי הערב, אני יכול לשכב איתך?" שאל בהתרגשות בולע גוש רוק שהצטבר בגרונו.

"אני חוששת כי אין דרך אחרת בה תוכל להגשים את יהבך ולממש את ייעודך בעת ובעונה אחת. אל נא תמהר לענות בשלילה, גורלך שזור כעת בגורלות רבים."

שימי שלח יד מהוססת לעברה. "אפשר?" שאל אך מבלי לחכות לתשובה הניח אותה על שדהּ.
אפילו דרך ידיו המחוספסות יכול היה להרגיש כי עורה היה חלק ונעים מכל דבר אחר שנגע בו מעולם. שיש רך כפשתן. שימי ליקק את שפתיו בתאווה כשלש את השד הרך, מעביר אצבעות על הפטמה הוורודה.

"אני יודעת!" אמרה לפתע כשרעיון נוסף הבליח במוחה. "אחוז בידי ואקח אותך למקום שאין ראוי ממנו לדבר זה."

"לאיזה מקום?" שאל שימי בחשדנות.

"למקום בו הכל התחיל!" ענתה ואור חדש ניצת בעיניה מהמחשבה על אותה חלקת אדמה שמימית.

"זה רחוק המקום הזה?"

"שם אין כל משמעות למרחב ולזמן. יש רק קיימות ויש שלוות ויש יופי."

"אני לא יודע…" אמר שימי וכל כולו ספקנות, "אף פעם לא הייתי בחו"ל ואני לא ממש אוהב ללכת למקומות רחוקים שאני לא מכיר.
האמת שהייתי מעדיף פשוט…" אמר ובמקום לסיים את המשפט אחז קלות בזרועה מעל המרפק ובמחווה מרומזת הנחה אותה להסתובב לכיוון השולחן שמאחוריה. הוא הניח ידו על גבה וכופף אותה בעדינות על השולחן. שתי כנפיה האדירות היו שמוטות משני צידי השולחן. הוא החליק את ידו במורד הגב והביט בישבנה העגול.
בידיים רועדות הוא הצליח רק בקושי לפתוח את חגורת מכנסיו ולשלשל אותם מטה. איברו כאב מרוב דם. הוא מיקם את איברו בפתח הנרתיק והחל להחליק עצמו פנימה בקלות. תחושות שלא הכיר עטפו אותו. הפתח ההדוק כרך עצמו סביבו ברכות חמימה ובתולית שהייתה כמעט… לא אנושית.
הוא חדר אל גן העדן. גן יפה ומלטף אשר במרכזו מעיין רטוב שכמו נוצר מנביעה חמה.

"עשית את זה פעם?" התאמץ לשאול.

"מובן שלא." ענתה ומקולה היה ניכר כי אינה שותפה לו בהתרגשות.

הוא נע בתוכה לאט אוחז במותניה הרכות, מחליק פנימה והחוצה. זיעה קרה הצטברה על מצחו. מה יספר מחר ליַקי? "זיינתי מלאך וזה היה הדבר הכי טוב שעשית בחיים." אפילו באזני עצמו הוא נשמע מפגר. כל זה לא משנה כעת כשהאורגזמה הגדולה ביותר שחווה החלה להיקוות באשכיו.

הוא רצה לעצור, למשוך את זה רק עוד קצת, אך כבר לא הייתה דרך חזרה. הוא חש בדגדוג המוכר שעה שאשכיו גודשים את הסיאה עד שהחל לפלוט נתזי זרע בלתי נפסקים אל תוך הישות שחלקה עצמה עמו.

הוא נשאר נעוץ בתוכה והיא דוממת תחתיו. למרבה הפתעתו זקפתו נותרה איתנה. הוא הסתכל מטה מפסק באגודליו את ישבנה. מבטו הסקרן בוחן את הפתח הזעיר שהציץ אליו בביישנות. הוא הניח את אצבעו בכניסה והחדיר פנימה את הקצה.

"מה אתה עושה??" שאלה פתוניאל בבעטה וסובבה ראשה לאחור.

"שנייה, אני חושב על משהו." ענה כשהכניס את האצבע עד מחציתה.

"מה אתה עושה? זה אינו הפתח הנכון!"

"אבל… אצלנו בכדור הארץ, אנשים משתמשים הרבה פעמים בשני הפתחים." הסביר שימי. "גם סופי נתנה ליקי להשתמש לה בכניסה האחורית, והיא גם הייתה נותנת לי אם הייתי נפגש איתה." אמר כשכל האצבע כבר הייתה נעוצה באחוריה.

הוא סובב את אצבעו לימין ולשמאל, חוקר את האזור החדש שנראה מפנק אפילו מקודמו. מעולם לא חדר למישהי מאחור, אך הסיפורים של יקי על ישבנה של סופי הטריפו אותו לגמרי.

"אם כך, עשה זאת. אך לאחר מכן מהר וצא לדרכך." אמרה והרכינה ראשה.

שימי לא היה צריך יותר מזה. הוא הוציא עצמו בזריזות מתוכה ומיקם את קצה איברו בפתח. מבלי להתמהמה הוא דחק פנימה את ראש הזין שעדיין היה רטוב, וזה נעלם בתוכה. לאחר מכן ניסה להיכנס עוד יותר אך המשימה התגלתה כקשה משנראה היה תחילה. הוא הפעיל כוח נוסף רק כדי לשמוע את הדמות נאנקת תחתיו. אז נזכר טוב יותר בסיפורים הגרפיים של יקי.
הוא שלף החוצה את איברו.

"אני צריך שתעזרי לי." אמר.

"לעזור לך? במה?"

"תסתובבי שנייה." ביקש והיא הסתובבה לאברו, גופה ניצב סנטימטרים בודדים משלו. פטמותיה מרחפות לו על שיערות החזה.
"תרדי למטה." אמר והניח ידו על כתפה, עוזר לה לכרוע ברך. כשראשה נמצא מול איברו הזקור אמר, "אני צריך שתכניסי אותו לפה ותרטיבי אותו קצת."

פתוניאל הביטה בגבות קפוצות באיבר המתוח שניצב סנטימטרים ספורים מפרצופה.

"זה כדי שיהיה לו יותר קל להיכנס אליך." הסביר.

היא עצמה את עיניה, ופתחה פיה. שימי לא בזבז זמן והכניס את הזין אל בין שפתיה הרכות. לשון רטובה ולוהטת פגשה אותו בפנים וכל גופו הצטמרר עם מגעה.

"תרטיבי אותי." לחש והיא החלה ללקק את החלק שהיה בפיה ומידי פעם הוציאה את הלשון כדי להרטיב גם את מה שנותר שבחוץ. הבל פיה הגיע עד אשכיו עם כל נשימה שלה.

שימי הוציא מעט את עצמו, רואה כיצד שפתיה הוורודות נמתחות לאברו כשהזין מחליק החוצה ביניהם.
אך לפני שיצא לגמרי חזר ונכנס הפעם עמוק יותר. פתוניאל המופתעת לא הראתה כל התנגדות ושימי אחז בראשה, יצא ונכנס עמוק עד כמה שיכל.
האקט האקטיבי-פסיבי נמשך עוד דקות ארוכות. אך לבסוף החליט שימי כי הוא לא מוכן להסתכן בגמירה נוספת. איש לא ערב לכך שיהיה מוכן לפעולה גם בפעם השלישית ועל הישבן הבשרני של המלאכית הוא לא יוותר בקלות.

הוא יצא מפיה והיא ניגבה את סנטרה בגב ידה, מבט מזוגג בעינה.

"בסדר, אני מוכן עכשיו. תסתובבי." אמר.

פתוניאל הסתובבה אל השולחן וכופפה עצמה כנגדו.

"את יכולה לפסק קצת את התחת עם הידיים?" שאל, ולאחר מספר שניות היא נענתה לבקשתו, שלחה ידיה לאחור ומתחה לצדדים את פלחי עכוזה.

שימי חזר ונגע עם קצה איברו המסוכך בפתח האחורי. הוא חיכך אותו בשריר הטבעתי, משרטט מעגלי רוק סביבו. ואז כיוון עצמו למרכז המטרה וחדר בשנית לאט עד שמחצית האיבר נעלם בתוכה. חמימות לחה ונעימה עטפה אותו והוא דימה כאילו החיבור ביניהם יותר קוסמי מאשר פיזי.
שימי החל לנוע לפנים ולאחור, בכל פעם יצא מעט וניכנס יותר. הוא שלח ידיו ותפס בכנפיים, ממש בבסיסם היוצא מהשכמות, כקונטרה לחדירה. הכנפיים הלבנות סמרו כשחדר עוד ועוד. עד מהרה כולו היה נעוץ בישבן ורק שיער ערבתו עיטר את אחוריה.

"אני בפנים עד הסוף." לחש והחל לנוע בתוכה.

כל הסיפורים של יקי נראו לו כעת אפורים ונטולי עניין לאומת הפינוק האנאלי שקיבל.
השריר ההדוק נמתח סביב איברו, ומעבר לו- רכות חמימה.
מהר מאוד הבין כי החוויה החושית הזו עוצמתית מידי עבורו והוא עתיד לגמור במהרה. לכן ניסה להסיח את דעתו כדי לזכות ביותר זמן.

"אז מה אמרת שאני צריך לעשות?" שאל מבלי לעצור לרגע.

"סליחה?" שאלה פתוניאל מלמטה.

"המשימה שלי, מה אני צריך לעשות בה?"

"עליך ללכת… אל החכמים… היושבים בצפת…" התאמצה לומר בשעה ששימי חודר ויוצא מישבנה.

"כן, אבל מה אני צריך לעשות… כשאני אגיע לצפת?" לחץ שימי שכבר הרגיש שהוא על סף גמירה.

"עליך לבוא אל האיש… אשר יושב בשער העיר… והווווא…" אמרה כשלפתע שימי הניף אותה באוויר.

היא הייתה קלה בהרבה משחשב, כמעט נטולת משקל לחלוטין. מבלי לצאת ממנה הוא אסף אותה אליו גבה צמוד לבטנו וכנפיה פרוסות לצדדים, נוצותיהן הרכות מלטפות את כתפיו. כשברכיה אסופות אל חזהּ וכפות רגליה שלוחות קדימה הוא חיבק אותה תחת ירכיה.

"מה עם האיש הזה?" שאל כשהחל להעלות ולהוריד אותה לאורך איברו, משפד את ישבנה שוב ושוב.

"האיש היושב בשער… הוא יראך… את הבית העתיק… בו יושב גדול החכמים…"

"כן… כן…"

"ואתה אמור לו… כי הגיע עת… לטהר את החטאים הישנים… ולפדות את אנשיו…"

"כן… כן… כן…"

"אל תירא… כי אנוכי אהיה שם איתך… לעזר…"

"כן!!!" צעק ופרק עצמו בישבנה. שוב ושוב, נתזים על נתזים, הוא מילא את אחוריה בזרע אנושי עד שאשכיו התרוקנו לחלוטין.

לאחר דקה קלה הרים אותה מאיברו והניח אותה על השולחן. פתוניאל ירדה אל הרצפה, הסתובבה לאברו בגב זקוף וסנטר מורמת.

"כעת אליך למהר ולעזוב." אמרה בקול יציב ותקיף וישבן מטפטף.

"בסדר, בסדר. תני שתי דקות לנשום אוויר." אמר, מתנשף. הוא הביט למטה וגילה בהפתעה כי זקפתו עדיין ניצבת איתנה.

"רגע…" אמר, "חכי שנייה."

– – –

רוצה לקבל עדכון במייל כאשר מתפרסם סיפור חדש? הרשם לקבלת עדכונים למייל.
לא לשכוח לתת ציון לפרק בראש הדף או תגובה מתחת

קטגוריות: סיפורי סקס, ניצול מיני, מין אנאלי

3 מחשבות על “וָיַחְפׂוץ

  1. ליאור, תודה על הסיפורים. מדהים איך אתה מצליח לשעשע אותי ולהדליק אותי בעת ובעונה אחת. דבר אחד שקצת חסר לי בסיפורים שלך זה כל הנושא של פטישים.

    אהבתי

  2. מהסיפור הראשון שפרסמת כאן ידעתי שיש לך פוטנציאל אבל לא ידעתי כמה, עד הסיפור הזה.
    שילבת כאן איכויות כתיבה מגוונות: עלילה מקורית, רמות משלב שונות וכמובן גם תיאורים מלאי חיים.
    ממתין בקוצר רוח לחלק הבא

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s